גזר דין בתיק ת"פ 2315-12

הרקע:

הנאשם הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות של כליאת שווא, תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש ותקיפה בנסיבות מחמירות (בן זוג).

הכרעת הדין מגוללת שני מעשי אלימות שביצע הנאשם כלפי בת זוגו בתוך פרק זמן קצר:

ביום 6/4/2013 או בסמוך לכך, היכה הנאשם את בת זוגו בחזה וגרם לה לכאבים למשך חודשיים ימים. בעקבות אותו אירוע טופלה בת הזוג בחדר מיון (להלן: " האירוע הראשון").

כשלושה חודשים לאחר מכן כלא הנאשם את בת זוגו בדירתו החל ממוצאי השבת, 28/7/2012, ועד ליום שני, 30/7/2012, בשעות הצהריים. בפרק הזמן האמור הנאשם נמנע מלצאת לעבודה, נשאר בבית על מנת לשמור על בת זוגו והפליא בה את מכותיו. שוטרים שהבחינו בבת זוגו של הנאשם לאחר שעלה בידה להימלט ממנו, מסרו תיאורים קשים ביותר באשר למצבה הפיזי והנפשי. לדבריהם נגלו לעיניהם " תמונת זוועה", " מחזה מזעזע", " תמונה מזעזעת", של בת הזוג אשר " נראתה נורא", כאשר על גופה סימנים כחולים וסגולים ונפיחות בעין שמאל. היא היתה ממוטטת, בוכיה, היסטרית ונסערת. בעקבות מעשיו של הנאשם אושפזה בת זוגו בבית החולים למשך 4 ימים (להלן: " האירוע השני").

תמצית טענות הצדדים:

המאשימה מבקשת להטיל על הנאשם עונש מאסר למשך 4 שנים, מאסר על תנאי מרתיע ופיצוי הולם למתלוננת.

המאשימה פירטה בטיעוניה את חומרת מעשי העבירה בהם הורשע הנאשם, תוך שהתמקדה באירוע השני, באלימות הקשה שנקט הנאשם במהלכו ובפגיעות הקשות שנגרמו לגופה ולנפשה של בתו זוגו של הנאשם כתוצאה ממעשיו.

המאשימה ציינה כי מדובר בעבירות שחשיפתן ואכיפתן קשות, בשל היעדר שיתוף פעולה מצד המתלוננות עם המשטרה ועם ההליך המשפטי, וזאת לנוכח תלותן הכלכלית של בנות הזוג במבצע העבירה, רצונן לשמור על שלום בית והצורך לטפל ולגדל ילדים משותפים. כך, בענייננו, נאלצה משטרת ישראל לבצע הקלטה סמויה של בת הזוג על מנת לעמוד על מעשיו של הנאשם כלפיה. בת הזוג מצידה סירבה בתוקף לשתף פעולה עם המשטרה, ומסרה בהודעותיה במשטרה ובעדותה בבית המשפט גרסה התומכת בנאשם, אשר נדחתה בהכרעת הדין.

תוך הפניה לדברים שהוקלטו מפיה של בת הזוג, באשר לעוצמתם וחומרתם של מעשי האלימות אותם נקט כלפיה הנאשם במהלך האירוע השני, טענה המאשימה כי מדובר במעשים העומדים ברף העליון של עבירות האלימות במשפחה.

המאשימה טענה כי מתחם העונש ההולם למעשי העבירה של הנאשם נע בין 30 חודשי מאסר בפועל לבין 60 חודשי מאסר בפועל.

המאשימה הפנתה לעברו הפלילי של הנאשם ולתקופות המאסר המשמעותיות שריצה עד כה, לעובדה שהנאשם נמנע מליטול אחריות, לפסקי דין בהם נדונו, לטעמה של המאשימה, מקרים דומים ובהם הוטלו על נאשמים מאסרים כבדים.

עוד טענה המאשימה כי יש להחמיר בעונשו של הנאשם לצורך הרתעתו ולצורך הרתעת הרבים, וכי אין כל נתון המצדיק הקלה בעונשו של הנאשם.

מן העבר השני ביקשה ההגנה להסתפק בתקופת מעצרו של הנאשם.

ב"כ הנאשם טען כי אין לזקוף לחובתו את בחירתו לנהל הוכחות, שכן בסופו של יום הוא זוכה מהאישום באיומים שיוחס לו.

הסניגור הפנה לגילו הצעיר של הנאשם ולכך שלבני הזוג אין ילדים משותפים והם אינם גרים תחת קורת גג משותפת.

הסניגור טען כי הפסיקה עליה הסתמכה המאשימה בטיעוניה עוסקת באישומים שהתבררו בבתי משפט מחוזיים, ולא בבתי משפט שלום. אל מול פסיקה זו הציג ב"כ הנאשם פסקי דין רבים בהם הוטלו על נאשמים בעבירות אלימות עונשים מתונים וקלים בהרבה מהמבוקש על ידי המאשימה.

ההגנה טענה כי מתחם העונש ההולם למעשי העבירה בהם הורשע הנאשם נע בין מאסר בעבודות שירות לבין 12 חודשי מאסר בפועל.

דיון ומסקנות: